כמה מטופש לא לרצות אותו דווקא כשהוא רוצה
למה לא מתהפכת לי הבטן כשהוא מתקשר? למה מתהפכת לי הבטן דווקא כשהוא לא מתקשר? לא זוכרת שביקשתי אתגר. אולי לא הייתי מספיק ספציפית? אז אלוהים, אם את שומעת, אני רוצה אהבה עם התרגשות ופרפרים. תחזירי את הפרפרים
מפחדת. נורא מפחיד להרגיש. "התחייבות" היא מילה קשה, ו"סינגליוּת" קשה לא פחות. רוצה, אבל לא מתמסרת לרגע.
ראיתי הערב שמיים מדהימים, רציתי למות, אבל לא בטוחה אם בזרועות הבחור.
"נו, תני לו ללכת", מפציר בי קול פנימי. ואי אפשר.
הסתכלתי היום על חתיך במעלית. "תני לו ללכת", שוב מרביץ בי הקול.
אהבה היא משחק מסוכן, מפזר לבבות. הלכה לי רומנטיקה לאיבוד, טובעת בים של בלבול שקוף.
יגידו אולי שהפרפרים עפו מהעולם. התרגשות שכזו היא עניין פעוט לפעוטות, גיל שש עד שש עשרה. עכשיו זה אחרת, עכשיו צריכה לבדוק אם הוא מסוגל להקים איתי משפחה, לא?
מה פתאום המחשבות האלה עכשיו, ובכלל לא מתאים לי להיות אמא. רוצה לטוס לטוסקנה או לצאת עם היפיוף שראיתי במעלית ולהפשיר את האגם שקפא בתוכי. בעיקר לגרש כמה מחשבות. על פחד, על בדידות, על ג'י.פי.אס למקום שבו מוצאים את ההיגיון.
אולי לתת לעצמי הזדמנות אמיתית להתאהב
אולי לתת לו צ'אנס עוד קצת, בגלל הלב. אולי לתת לעצמי הזדמנות אמיתית להתאהב. מניחה רגשות על שולחן של ניתוחים ומתחילה לנבור. בדרך שכחתי הרדמה כללית, ועכשיו זה שורף ודוקר ובוער, ומבלבל. מתי אפשר לדעת מתי זה "זה"? מי זה "זה"? מרפי המציא אותו? ולמה לא מתהפכת לי הבטן כשהוא מתקשר?
למה מתהפכת לי הבטן דווקא כשהוא לא מתקשר?
כמה מטופש לא לרצות דווקא כשהוא רוצה. ובכלל, לא זוכרת שביקשתי אתגר. אולי לא הייתי מספיק ספציפית? אז אלוהים, אם את שומעת, אני רוצה אהבה, כזו עם התרגשות ופרפרים. תחזירי לעולם את הפרפרים, אלה שמגרשים את התיאבון לכל דבר פרט לבשר של בחור אחד שיחזיק לי את היד וינשק לפרקים. מר בחור כזה שארצה לנשק חזרה בכל כוחי.
אלוהים אם את שומעת, אנא עשי שזה יהיה הדדי. לתשומת לבך, חשובה גם משיכה. לא מתביישת להודות יותר - מדברת על חיצונית כזו ועל קליק כזה. אבל גם, ורק את אלוהים יודעת אם אני בעצם תובענית מדי, אבל גם שיצחיק אותי, שיצחק איתי. שיהיה לו חשוב, שיסקרן. שאחייך לי בכל פעם שנסתובב חבוקים, שאנסה להסתיר את החיוך, אבל שלא יצליח לי, שהעולם יידע כמה אני מאושרת שהבחור הוא האיש שלצידי, ושזה יהיה הדדי. מרגישה כמו בתוך חלום, פנטזיה של מציאות בלתי אפשרית ונאחזת בסיפורים של זוגות אחרים אגב, אלוהים, אם לא קשה, יש לי רק עוד בקשה אחת - חבקי את מרפי בשבילי, חזק, יותר חזק, יותר חזק, טיפה למעלה, יותר למעלה, איפה שהצוואר, כן, יופי, עכשיו הדקי סופית.
ואז אמרו לי להיות פונקציונלית.
החיים פה על הכדור הקטן הם לא סוג של סרט
בשלב מסוים בחיים, את תגיעי לכאלו שנים, שבהן מבינים, או לפחות אמורים להבין, איך זה שרוצים משפחה ויציבות וחום של ילדים. בשלב מסוים, תצטרכי להיות פונקציונלית, ולהבין שהחיים פה על הכדור הקטן הם לא סוג של סרט, יש פשרה, יש הקרבה, מתמסדים. עוצרים. נחים. מתבגרים. והוא, הוא בסך הכל בחור ישראלי.
כך זה, מכל הדברים שחשבתי שאני יודעת על יחסים, גיליתי שאני לא יודעת דבר, וגם לא את חציו המתעתע המסתתר. כבר כמה שנים מנסה לשחזר את ההתאהבות ההיא, היא היתה תמימה וראשונית. "את לא יכולה לשחזר כל הזמן את הדייט הראשון", היה מי שהסביר לי. אבל בעולם של האגדות, שאין דבר שהוא בלתי אפשרי לעשותו, בעולם הזה יש סופר-גיבורים, ואני עוד סופר-גירל. בניגוד למאמר השיר, אגב, אפילו בוכה, ודי הרבה. מצד שני, הלוא גם באגדות צפרדעים הופכות לנסיך. ואולי זו האגדה החשובה מבין כולן, זו שרומזת לנו - תנו צ'אנסים.
אולי אולי צריך ללמוד לאהוב, ללמוד לרצות, להסיר מעלינו את כל ההגנות, את הערפל שמסנוור אותנו מלראות את מה שחשוב. חושבת על א' ועל נ', ששחררתי אותם למקום שבו יודעים לעשות זאת, רחוק ממני, לא פה.
"אי אפשר לרחף כל הזמן על גל של אנרגיה מנצנצת, אפילו אם את רוצה", הסביר לי איש אחר. "לפעמים, מה שבעצם חשוב זה הביטחון בקשר". "והוא...", אני מתחילה להפנים, "הוא רק בחור ישראלי".
בשקט גם אני ניצבת מול האמת: אני לא שלגיה, ואין סביבי שבעה גמדים. מתישהו, צריך יהיה להפסיק לקוות לאביר, ולהבין שהגיבור האמיתי הוא מי שרוצה להיות שם לידנו גם לפני הקפה הראשון של הבוקר.
